השמנת ילדים - גם הבת של הדיאטנית השמינה

פתאום בגיל 15 היא התחילה להשמין. הנערה שעד אז הייתה רזה ודקיקה, זו שתמיד הייתה משקל נוצה, הפכה תוך פחות משנה לנערה הסובלת מעודף משקל. זו הבת שלי, הבת של הדיאטנית עתירת התארים, מומחית להרזיה , זו שמומחית בללמד אחרים איך מייצרים חיים רזים. זה קרה אצלי בבית, כבא להשכילני. שאדע בגוף ראשון את הרגשתם וחוויתם של הורים אחרים.

בואו, כנסו לרגע אל ביתי דאז ודמיינו. זה חדר העבודה שלי. שבו על הכסא המשרדי שלי, הוא נוח. מולכם הדלת וכשהיא פתוחה אתם יכולים להציץ ולראות מקטע מסדרון ומטבח. אתם רואים את זה? זהו יום שגרתי למדי בביתנו, שקט ונעים סך הכל

ומדי חצי שעה, יוצאת נערה את חדרה ועושה מסלול אחד - אל המטבח וחזרה. היא במטבח עכשיו, זאת הבת שלי. פותחת מקרר, סוגרת מקרר,

פותחת ארון, סוגרת,

נגשת לסלסלת הלחמים ונוטלת שתי פרוסות,

חוזרת למקרר,

מוציאה חמאה או גבינה (שאף פעם לא חוזרים למקומם),

לוקחת את הסנדוויץ' ונעלמת בחזרה לחדרה. לא עוברת חצי שעה והיא שוב איתנו, בודקת מה בסירים, דולה קלח תירס, אוכלת מעל הכיור, שולה כמה קציצות מסיר אחר אוכלת מעל השיש ובדרכה החוצה פותחת מקרר וסוגרת. חצי שעה עוברת בקושי והתסריט חוזר על עצמו

שוב היא במטבח

פותחת מקרר וסוגרת פותחת ארון שולפת חטיף או שניים ונעלמת לחדרה ואני, יושבת על אותו כסא, מתבוננת ומתכווצת. לא אומרת מילה, משתדלת להסתיר את מבטי, לעיתים סוגרת דלת כדי לא לראות, ועדיין מתכווצת. בואו איתי לחדרה לרגע, הטריטוריה האסורה. היא בטרנינג שלי, שפעם היה גדול עליה ועכשיו צמוד מאוד, שוכבת על המיטה, גולשת בנייד. בגדים פזורים על הרצפה. חלקם שלי, כלום כבר לא מתאים ולא עולה. כל בגד שזרוק שם הוא כמו כרזה עליה רשום: "את לא טובה" "את לא יפה" "את לא שווה" - נורא! כל בגד שזרוק שם מזכיר לי תסכול שיצא עלי, כאב שחרך אותי כשראיתי בעיניה אכזבה עצמית ודחיה. רבע מתכולת המטבח נמצאת כאן גם; צלחות, קעריות וכוסות, כשאריזות מזון מבצבצות ביניהם. והנה, עכשיו היא מגרשת אותנו מהחדר בכעס. אל תעלבו, לא אתכם היא מגרשת. אותי היא מגרשת, רק אותי. איך זה מרגיש עד כה? איך זה מרגיש לכם אם זה הילד או הילדה שלכם? שפתאום מאבד ענין ומוצא את עולמו באוכל? כשכל כשרון, מתת ורצון מתגמדים ומוזנחים אני הרגשתי כשלון מוחלט. לא כדיאטנית, אלא כאמא. גם מידה של בהלה, גם עצב הרגשתי והוא צרם וצרב.

מה עושים? איך עוזרים? יכולתי לחפש הקלה מיידית ולגייס את כל הידע המדעי, המקצועי, הדיאטטי שלי ולשים את הפתרון המיידי להשמנה על שולחנה - אבל היה לי ברור שזה יכשל. ראשית, משום שהיא הייתה אטומה אלי. ניסיון כזה מצדי; להסביר לה מה, כמה ומתי נכון לאכול, היה נחווה על ידי שתינו כניסיון להחזיר את השליטה לחיים שלי, שלי כאמא - דרכה. וזה בדיוק הדבר ממנו היא ביקשה להשתחרר אל האינדיבידואליות שלה והבהירה את זה בכל דרך אפשרית כולל הבחירה באותה עת, אם ללכת לביה"ס, מתי ולכמה זמן. שנית, כאשת מקצוע אני יודעת שאין ערך אמיתי לידע תזונתי-דיאטטי בטיפול בהשמנה. אתם מבינים, אנשים לא משמינים בגלל חוסר ידע תזונתי -דיאטטי. בני אדם משמינים מסיבות לגמרי אחרות ולכן הפתרון נמצא במקומות לגמרי אחרים. לרווחתי ולרשותי עמדו 20 שנות ניסיון כדיאטנית שלמדה את ההשמנה וההרזיה בכל רובד, לעומק, לגובה ולרוחב.

דרך הפריזמה הזו יכולתי להתבונן בהתנהגות האכילה של הבת שלי ובהשמנתה ולראות מעבר לגלוי.

"אמא, אני רוצה להגיד לך משהו" הילדה שלי (ושלך) חווה קושי ומשתמשת במזון כדי להקל על עצמה. בדיוק כמו שקורה אצל מבוגרים שמשמינים. הילדה שלי (ושלך) דרך ההתנהגות וההשמנה שלה רוצה למשוך את תשומת לבי ולומר לי משהו. אולי, "תראי אותי! טפלי בי! הקשיבי לי גם! קשה לי" אמא שלה הרי מטפלת בכל כך הרבה אנשים אחרים, קשובה מאוד לזרים. ואולי, זו גם דרכה למרוד. מתבגרים תמיד מורדים דרך מה שהם למדו והבינו שחשוב להוריהם ובמקרה שלנו, זה התבטא גם בלימודים שזנחה לחלוטין. התנהגות משמינה לרוב מלווה בעוד כל מיני סטיות חדות מהדרך. אבל להבדיל מלימודים, בביתנו מעולם לא קודש ערך הרזון, למעשה הוא מעולם לא היה אישיו. אבל, זו כן היתה והינה העבודה שלי. הנחתי שזה חלק מדרכה לאמר לי: "אני זו לא את! אני לא רוצה להיות את! אני שונאת להיות את!" ובמילים אחרות "כבדי את מי שאני! תני לי להיות אני כמו שאני" כן, אולי זה בדיוק זה "קבלי אותי! נראה אותך מקבלת אותי על אף ולמרות. האם אצלך אמצא את המקום להרגיש אהובה ומקובלת ללא תנאי?" ההשמנה היתה רק אמצעי. אמצעי מוחשי ומהדהד לבטא זאת. פרשו את התנהגות האכילה וההשמנה נכונה ותטפלו נכונה. השמנה מתפתחת תמיד על רקע רגשי. אצל, ילדים, נוער ומבוגרים. בהעדר כלים ויכולת להכיל מצבים רגשיים לא נוחים עד כואבים, בודאי אצל ילדים ונוער, מתרחשת פניה למה שיקל, שיסיט את תשומת הלב, שינחם וירגיע. אוכל הוא כלי כזה, הוא אמצעי, אפילו אמצעי טבעי. ועכשיו, קחו מהילד שלכם את הכלי היחיד שיש לו בשלב הזה של חייו, מבלי להכיר בצרכים הרגשיים הלא מסופקים שלו, מבלי להעניק תחליף הולם וקיבלתם ילד עם חסך כפול. את זה לא היה בכוונתי לעשות לבת שלי. נכון, הבת שלי אמנם גדלה אצל אמא דיאטנית אבל בבית נטול הרצאות תזונתיות והנחיות דיאטטיות. הבת שלי, כמו אחיה, מרגע לידתה, הייתה מחוברת בצורה נפלאה וטבעית לצורכי הגוף שלה; היא ידעה מתי לאכול, לבחור את מזונותיה בכמויות המדויקות לה, ללא התערבותי עד שקרה משהו בחייה, משהו אחר ששיבש את ההרמוניה ותבע הקלה עד הצלה באמצעות אוכל ואכילה. לשמחתי, היא לא שקלה לעשות דיאטה בשום שלב. בבית בו היא גדלה "דיאטה" היא מילה גסה, שכן בחיי האישיים והמקצועיים, ידעתי וראיתי את תרומתה המפוקפקת של הדיאטה לטיפוח ההשמנה ולחוויה הרגשית-פסיכולוגית העגומה שהיא מזמנת לבני האדם. מה שהוביל אותי למסקנה, שהיום כבר מקבלת סימוכין מדעי, כי הדיאטה אינה פתרון. היא חלק מהבעיה. הבת שלי לא הייתה זקוקה לדיאטה, היא הייתה זקוקה לי! הבת שלי היתה זקוקה לי, המבוגר האחראי בחייה. ולא ל"ילדה" ההיסטרית שנוקטת פעולות מהירות כדי להשיב לעצמה שליטה. לי, לאמא שלה -שתספק לה הצרכים הרגשיים המבקשים מענה ותהיה לה יד חמה מושטת ומכוונת, גב ומסגרת, הגנה מפני איומי התקופה. מה שניבט אלי דרך השמנתה והתנהגות האכילה המופגנת והלא-מופגנת שלה הוא קריאה לי להיות יותר נוכחת בחייה. אז שאפתי הרבה אויר וצללתי לעולמה. זיהיתי שם צרכים בסיסיים כמו: • הצורך להרגיש שהיא טובה ומוצלחת, בעלת יכולות • הצורך להרגיש מוערכת ומשמעותית • הצורך להרגיש אהובה ללא תנאי. שייכת, מקובלת כמו שהיא • הצורך להרגיש בטוחה, מובנת, שולטת בחייה ואחר כך נשפתי לאט וארוך ו...... • הפסקתי להתלונן על מה שהיא לא והתמקדתי בהערכה על מה שהיא כן

• הפסקתי להשמיע והתחלתי לשמוע, להקשיב באמת, להסתקרן, להתעניין באופן כן • הפסקתי לבקר ומצאתי דרכים לתמוך, להעניק ולחזק. הפסקתי לשפוט ולחיות בשם מה ש"צריך" והתמקדתי בפשוט לאהוב, לקבל, לשתף • התחלתי לראות אותה כפי שראוי לה, לא ילדה אלא בוגרת. ודאגתי שתדע שאני סומכת על הבחירות שלה והיא יכולה לסמוך עליי. היא אף פעם לא לבד. ללא מילה אחת על אוכל ומשקל! היא החלה לרזות. בגיל 16 וקצת שוב הייתה אותה נערה רזה כפי שטבעי לה, ביציבות וללא שום מתח ביחסים שלה עם הגוף ועם המזון. היא חזרה לנוחות האידיאלית שלה, רגשית ופיזית, מבלי שסימנה לעצמה משקל מטרה, ללא ביקורת על הגוף או על עצמה אלא תוך מיקוד בסיפוק צרכים והערכה עצמית. ואני, שגדלתי איתה בתהליך, הרווחתי בעיקר קשר נפלא שיש בו פתיחות, כבוד הדדי ואהבה גדולה שאני מתחזקת בהתמדה.

הורים וקוראים יקרים, אם יש משהו שהייתי רוצה לתת לכם, זו ודאי תהיה זווית המבט דרכה אתם מפרשים את ההשמנה של ילדיכם ואולי גם שלכם, עצמכם. השמנה היא דרך בלתי-מילולית לבטא מצוקה רגשית. לא תזונתית. ההשמנה שלהם, בדיוק כמו שלכם היא צלצול להעיר אתכם, להיות נוכחים בחייהם, בחייכם. מקווה שהפוסט הועיל לכם באיזשהו אופן ואשמח לדעת. כתבו לי, כאן בתגובות למטה - כיצד? עם איזה חלק אתם מזדהים יותר? איתי, ההורה? איתה, הילדה? האם אתם אותה ילדה? כתבו ושתפו אותי ואת השאר. ולמי מכם שמבין כמה רבה השפעתכם כהורים על פן זה בחיי ילדיכם, הכנתי תוכנית ליווי אישית שתתמוך בתהליך השינוי שלכם ושלהם. בתוכנית תדעו לזהות את הצרכים הרגשיים האמיתיים של ילדכם, תלמדו איך להביא את המענה מתוככם באופן אותנטי תגדלו יחד איתם לתוך קשר שיאפשר איזון ושגשוג הדדי. הילד/ה שלך מחכה לך. דברו איתי

#השמנתמתבגרים #דיאטנית #דיאטניתקלינית #דיאטהלמתבגרים #הרזיהבלידיאטה #הרזיהללאדיאטה #אכילהרגשית #השמנתילדיםונוער #יחסיהוריםוילדים #הוריםוילדים #אמהותובנות