בגוף השאלה 3 מילים שכל אחת מהן היא עולם.
שליטה, אכילה, רגשות.
שליטה
השימוש במילה שליטה, הרווח כל כך בקרב בני אדם באופן כללי ובקרב אנשים המבקשים לרזות באופן פרטי, אינו מקרי.
הצורך שלנו בתחושת שליטה הוא בסיסי.
כיוון שאכילת יתר או אכילה רגשית נחווית על ידנו כחוסר שליטה, השאיפה להחזיר לעצמנו תחושת שליטה היא טבעית ומובנת.
אך האם באכילה שלנו אנו אמורים לשלוט?
נכון, ישנן כל מיני טקטיקות התובעות מודעות והרגעה אישית.
יש להן מקום והן אפילו מוכיחות את עצמן פה ושם אך קשה להתמיד בהן כשמדובר בענינים רגשיים, בהקשרים שמחווטים במוחנו באופן מושרש.
הרשו לי לקחת אתכם קצת יותר פנימה. לקחת את הביטוי "אכילה רגשית" ולפרק אותו לשניים: אכילה – רגשות.
אכילה
אכילה היא התנהגות.
גם צעקנות היא התנהגות. נכון?!
כשמישהו צועק, אנחנו מניחים שהוא כועס אולי אפילו כועס מאוד.
עכשיו, כשנבקש ממנו לשלוט בעצמו ולהפסיק לצעוק - מה יקרה?
סביר שהוא יגביר את צעקנותו וכעסו יגבר.
בעיקר כשמדובר במישהו המורגל בהתנהגות הזו כמו אכלן רגשי. זו הרי לא התנהגות חד פעמית, זוהי התנהגות מותנית שחוזרת על עצמה.
קשה מאוד לשלוט בהתנהגות שהיא תוצאה של רגש כואב.
למעשה אכילה או צעקנות נתפשים במוחו של האכלן הרגשי/הצעקן - כדרך הטובה ביותר לחלץ את עצמו מהכאב שהוא חש.
למה?
כשאדם נתון בסטרס, מופעל אזור במדולה אשר מפריש הורמוני סטרס אל הדם. כשהרמה בדם עולה, המוח ההשרדותי שלנו מבין כי אנו במצוקה ונחלץ לעזרתנו באמצעות הפרשת דופמין שהרי החלק ההשרדותי במוחנו אמון לא רק על ההשרדות הפיזית שלנו אלא גם הרגשית.
הדופמין, ההורמין שמבטיח לנו אושר, דוחף אותנו להתנהגויות שאמורות להבטיח לנו הקלה עד הצלה.
אלו התנהגויות?
אלו יכולות להיות התנהגויות מקדמות (כמו: דחף להכנס לנעלי ספורט ולצאת לריצה, לפרוק הכל על המסלול) או התנהגויות מזיקות (כמו: דחף לחסל את העוגה במקרר, להשתחרר ולשכוח מהכל)
באיזו התנהגות נבחר?
זו שלמדנו וקישרנו עם הקלה מלכתחילה – אם דרך הורינו או דרך עצמנו.
מה שבטוח הוא שחייב להיות כאן קישור מוכח ומבוסס רגשית כדי שזה יניע אותנו לכאן או לכאן.
בכל מקרה מרגע שמעורבים כאן הורמונים רבי השפעה כמו דופמין, יכולת השליטה שלנו על תגובת השרשרת לא פעם נמוכה עד זניחה.
זו הסיבה שרבים יעידו על קושי רב במאבק מול הדחפים לאכילה ויבקרו את המשמעת העצמית, השליטה העצמית וכוח הרצון שלהם.
